שנה לאתר/ א
אתמול היה היום שבו האתר הזה פעל שנה ראשונה במהלך שנה זאת האתר הזה הכיל המון המון רגשות געגועים עצב תמיכה להרבה אנשים כדי להמחיש את זאת אז קצת מיספרים: במהלך השנה היו 12415 כניסות לאתר 371 רשמו בדברים לזכר אורי 400 נרות זיכרון הודלקו ו-133 תמונות הוכנסו לאתר זהו מיספרים עצומים אשר שוב פעם מוכיחים כמה אורי היה אהוב על כולם ועד כמה הוא חסר לכולנו אורי בחייו היה מפיץ אור לכול הסובבים אותו לכן זה מאוד טבעי שגם באתר לזכרו ישנו הרבה אור אשר מופץ על ידי כול קרביו ומישפחתו ואני בטוח שכך זה ימשיך לעד
בזכות השתיקה/ ענת בר צבי
אורי יקר זה זמן מה שאני חשה בשקט מסוים, בשתיקה, באין דיבור...ואני שואלת את עצמי מהי אותה שתיקה? כשאני חושבת עליך, ועל המימדים בהם אתם הווה, הרי שמחד אתה נמצא בעולם של שקט פיזי, אשר אינו נראה ואינו נשמע לאברי החישה הרגילים שלנו, אך מכאיב לנו מאוד. ומאידך, עיניים ואוזניים אשר מסכימות לכך, יכולות להרגיש, לשמוע ולראות אותך, ואני חשה שרבים מאיתנו אכן יכולים...עובדה, האתר הצעיר שלך הניב עד כה כל-כך הרבה אותך וממך - כפי שהיית, וכפי שהינך....אז בצד השתיקה הפיזית, התקיים לו דיבור מתמשך ואינסופי ככול שרצינו ויכולנו, כשאתה שם תמיד, קשוב וער אלינו ואל צרכינו.... וזה עוזר.... וכשאני חושבת עלי כשותקת, אני יודעת שבשבילי זוהי חוויה רב כיוונית ומימדית: השתיקה מאפשרת לי לנוח ולהתבונן, להקשיב, ועל עצמי להגן, לכבד, לתת מקום ולהתארגן - להתכנס בתוכי, ואל ההמשך להתכונן. ובכול מקרה היא שווה זהב, כי בלעדיה דבר לא יתכן! ונכון שהיא תובעת אומץ ועוצמה [ככוחן של שיניים], אך בו בזמן היא מאפשרת את קריאת התווים והסימנים, ואת גילוי הידע האינטואיטיבי והנכונות לשינוי; ואף כי המעבר דרכה צר כקוף המחט, אלוהים נמצא בה ,ולכן, אין פחד! במקום שכזה אני מצויה באמונה שלמה, שבבוא העת אזמין את ה''הלאה''.
מבלי לתכנן, הייתן כאן יחד, שתיכן, אחת אחרי השניה ביום שישי בערב עם קבלת השבת עם הקדושה של ערב שבת, להזכיר לי את התפקיד שבשבילו אני כאן, האמהות, ולהראות לי את הכוח שיש לי לעשות אותו. תודה לכן, באהבה גדולה שלי
לשלי ולכל האימהות/ מור
לפני שבוע גיליתי במפתיע במרפסת הבית, בעציץ הפסיפלורה קן ובו ביצה אחת, התרגשתי מהגילוי ומההזדמנות שנפלה בחלקי להתבונן ולעקוב אחרי פלא שכזה. מאותו היום אני עוקבת בדריכות אחר המתרחש ובעיקר מסקרנת אותי התנהגותה של היונה, האם. רב הזמן דוגרת האם על הביצים (שבינתיים הטילה אחת נוספת), כשמשהו מבהיל אותה היא עפה ונעמדת על הגג, מקום בטוח עבורה אך מספיק קרוב כדי לשמור על הקן. היא מתרחקת כדי להזין את עצמה וחוזרת לקן עם כוחות מחודשים וממשיכה במשך שעות לדגור על הביצים תוך כדי דריכות הגוף. במסירות, בסבלנות, בנאמנות ממלאה את תפקידה. ואני חשבתי עליך שלי, איך הגיעה אלי היונה כדי שאבין עוד יותר את ההגדרה ואוכל לאמר לך שכך ברא אותנו אלוהים- מסורות, נאמנות, סבלניות כדי שנוכל לשמור על הקן. שתמיד יהיה לך את מקורות הכח למלא את התפקיד,שלעולם לא נגמר,בנאמנות. באהבה גדולה מאד, מור
פתאום(?) פגישה/ רבקה קרן שלי יקרה, היום היה לי מפגש מרגש.זו הייתה פגישה שלי ושלך. למרות שלא נכחת בה, נוכחותך הייתה מאד דומיננטית . החלטתי לשתף אותך ואחרים בפגישה זו. נכנסתי לחנות טבע באור יהודה, כדי לערוך קניות .כאשר באתי לקחת את עגלת הקניות ,עמדה לפניי אישה צעירה, בידה האחת שקית עם דברים שקנתה ובשניה תינוק.היא ניסתה דקות ארוכות לכוון את רגליו הפעוטות של התינוק לכסא הילדים הנמצא בעגלת הקניות, אך ללא הצלחה. הצעתי לה את עזרתי בהושבת התינוק.היא הסתובבה והישירה מבטה אלי ,כדי להחליט אם להפקיד את תינוקה בידי.ברגע שנפגשו מבטינו, שתינו התרגשנו מאד.התחבקנו והתנשקנו. הייתה זו גל הסטודנטית המשותפת שלנו. גל למדה אצלך בשנה הראשונה והשניה לעבודתך במכללה .ואצלי בשנה השלישית לעבודתי במכללה. היא הייתה סטודנטית שונה ומיוחדת.אופטימית, מלאת שמחת חיים,חכמה, יפה מאד,כזו שניחנה בכישורים מאד גבוהים להיות מורה. שתינו מאד הערכנו אותה. בדקות הראשונות של השיחה, שם בחנות ,גל התעניינה באופן טבעי מה השתנה בחיי במשך 10 השנים שעברו מאז נפגשנו וגם סיפרה על עצמה. ומיד אחרי בירור תמציתי זה ,שאלה עליך. היא סיפרה, ששמעה על האסון שפקד אותך וכך גם בנות אחרות מאותו מחזור. היא ביקשה לשמוע פרטים על מה שקרה.כשדיברה ,צער עמוק ניכר על פניה. אחר אמרה: "שלי היא אישיות מיוחדת במינה". משפט זה בואריציות שונות חזר על עצמו במהלך כל השיחה. בהמשך השיחה שאלה "האם שלי חזרה לעבודה?" שמעתי בקולה דאגה אמיתית וחשש. אמרתי "בודאי" ואז אמרה בהערכה רבה "נו טוב ,זוהי שלי".
נסעתי הביתה וחשבתי לעצמי: כמה אנשים זוכים במהלך חייהם להיות כל כך משמעותיים לכל כך הרבה אנשים אחרים. אותה סטודנטית ביטאה במילים שבחרה ,בשאלות ששאלה ובכל נים בשפת הגוף שלה ,שגם אחרי 10 שנים, היא זוכרת אותך כאישיות, כמורה שהשאירה את חותמה על חייה,כאישה שנעים להיזכר בה ובתרומתה. שלי, אני מקווה שהפגישה הזו עם גל, תהיה לך קרן שמש חמימה בימים סגרירים במיוחד. שכן ,העוצמה הרגשית שהייתה בה, מסמלת לדעתי את הכוח שיש בך להמשיך ולהאיר את חייהם של רבים אחרים.
לשלי אהובתי, לאלי שבשקט שלו מעביר המון עוצמה, ליערה המלכה,ולעומר המושלם שנותן לכולם מרחב מחייה. בימים שבין פסח ליום עצמאות, ימים קשים. אני קמה אתכם בבוקר וכל הזמן במשך היום חושבת עליכם.כמובן שהכל נוגע באורי. אני בטוחה כמה הוא גאה להיות שייך למשפחה שלכם. נזכרתי בספור שמשהו ספר שהוא היה משחק על סגריות כדי להביא לאמא שלו.פתאום זה צץ לי יחד עם הספור שמשהו הזכיר באתר שאלי היה מגיע עם אורי לשחק כדור רגל בשכונה. מי בכלל בתקופה זו רצה שאבא שלו ישחק איתו ...הכל יחד מתחבר להתנהלות שלכם בימים אלה. ניראה לי שהכל המשך. באהבה אורה.
עידכונים/ אביבה
היי אורי - עידכונים למאי 2006 יצא לי להכיר מעט יותר את יערה. מה אספר לך - אחותך הקטנה נעשתה חתיכה. מתעגלת במקומות הנכונים. אהבתי לראות כיצד היא מריחה ומרחרחת אוכל חדש לפני שהיא מחליטה לטעום ולאכול ממנו. (אני זוכרת שגם אתה הייתה מאד חושי בנושא אוכל). יערה נשמה ענקית ואוהבת. נטאשה הכלבה שלי זכתה בזמן המועט שיערה שיחקה איתה לכמויות אהבה שלא קיבלה כל ימי חייה. את עומר ראיתי בחתונה של חן ברמן. נדמה כי החיוך הנהדר שלך עבר ונדבק בפניו. בעבר הוא לא חייך לי. תמיד היה רציני (כנראה שגם פחד ממני) אבל היום הוא חייכן מתמיד, פתוח וחם. מאד השתנה בעייני והיום יותר מתמיד מזכיר ומתחבר לי איתך. אבא "חתיך" מתמיד ואני מתגעגעת לקולות מעבר לקיר המטבח שחיברו ביננו. ועידכון אחרון להפעם- מאז מותך אייר מחזיקה על שולחנה את התמונה שלכם - מפורים בה אתה מחופש לרמבו היא מלכת אסתר ומתן מלך. בתמונה היא אוחזת בחוזקה את ידו של מתן כנראה קצת פוחדת ממך - במיוחד לאחר סיפור "המרפסת". אייר סיפרה לי שפעם כשבאה לשחק אצלך בבית (בכצנלסון) נעלת אותה במרפסת של הסלון ולא נתת לה לצאת עד שעומר הגיע ו"הציל" אותה. אצלך בבית היית "פרא אדם" אבל כשבאת לשחק עם מתן הייתם מרכיבים ביחד פאזלים בשקט ובהתמדה .אמא תמיד דאגה שלא תפרק לנו את הבית והיתה נדהמת כל פעם מחדש לשמוע איזה ילד שקט ונהדר היית בביקור אצלנו.
למרות שהחוסר של אורי נמצא תמיד,היום הזה הוא שונה. כי באופן קצת מוזר השירים שיש בטלויזיה, והסיפורים, מעלים ומציפים את אורי בצורה חזקה יותר. אני לא יודעת מה איתכם חברים.... אבל הסיטואציה הכל כך בלתי אפשרית הזו, שאני אכנס למערה שהיא בגובה שלי, שלוחצת עלי משני הצדדים... בחושך! בסופו של דבר... ברגעי השקט... הציפה בי את אורי. שם במערה, הולכת אחרי אלי... מחזיקה לו בחולצה מאחור כמו ילדה קטנה.... ולא מעזה לעזוב. הרגשתי שעולה בי תחושה חזקה ביותר של אורי.
אלי ושלי, רציתי להגיד תודה. על היום הנפלא. על התחושה שאנחנו משפחה. ועל זה שאתם, מקרבים אותנו לאורי.
עד עולם/ אלעד ארואטי
אורילה אני לא צריך את היום הזה בשביל לזכור אותך אין יום שעובר בלי המחשבה עליך . ביום שישי היינו בכותל וכשראיתי את העוצמה שיש בקיר הזה הדבר הראשון שעלה בראשי זה אתה לא יודע למה אבל הדבר הראשון שראיתי זה את הכתפיים שלך.אורי תמשיך לשמור על המשפחה המדהימה שלך שאנחנו החברים זכינו להיות חלק ממנה.
אתה חסר ביום הזה/ חברה
ביום העצוב הזה, יום הזכרון, אני יושבת ורואה את הסרטים לחללי צה"ל וכל מה שעולה ל י בראש זה אורי , אני לא בוכה על אובדן החללים אלא על אובדנך אורי. אולי זה אנוכי מצידי אבל...זו האמת...וזה קשה ..הדמעות זולגות...מגעגועים אליך אורי...כל הזכרונות...אתה חסר..לי ולכולם יהי זכרך ברוך.
יום הזיכרון/ אפרת
שלי, בעקבות דברייך - להלן קטע מהספר "עשו" של מאיר שלו: "אתה יודע כמה ימי זיכרון יש בשנה? יום הזיכרון של המדינה ויום הזיכרון של החטיבה וימי הזיכרון של הפיקוד ושל ביה"ס ושל הכפר, כדי שלא נשתעמם אפילו לרגע. וימי הזיכרון שלי מה אתם? היום שהוא נולד והיום שהוא נפל והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה. ומה עם רגע הזיכרון כשאתה עובר ליד העץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שלמד איתו בכיתה אחת, ושניית זיכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, וגלעד פה וגלעד שם ולוח הזיכרון בביה"ס. וחוץ מזה יש המקום ששם הוא נהרג, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים שולחן אתה תמיד חושב אם לשים גם את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים? שלושה?"" ובכל זאת צריך לצלוח גם את יום הזיכרון של המדינה, שמשהו באווירה שלו מכנס פנימה ומציף את הכאב. באהבה, שלך אפרת
משפחה יקרה שלנו, פטאל.... אוהבים אתכם..... תמיד חושבים עליכם.....תמיד חברים שלכם......תמיד מרגישים יחד אתכם...תמיד כואבים יחד אתכם....תמיד בוכים יחד אתכם....תמיד צוחקים יחד אתכם....תמיד מחבקים אתכם...תמיד אנחנו פה...כל הזמן ו..בכל מקום...ולעולם לא נפסיק לאהוב את כולכם. כי אתם המשפחה שלנו. ...החברים...
היום לפני שנה סיפר לי אסף על פתיחתו של האתר. האתר בן שנה, שנה שלמה של חיים. וכמו בכל מצב כשמציינים אירוע מסוים, עצם האיזכור מזמין להתבונן בו בדברים שקדמו לו בדברים שהוא הוביל ומוביל, בדברים שמאפיינים אותו. כך גם קורה לי עכשיו. "האתר של אורי" שם דומם לדבר חי כל כך. היום הגעתי לסמינר, באופן לא מתוכנן, בדיוק לטקס "יום הזיכרון" (זה לא יום עבודה שלי). לא הצטרפתי לקבוצה הענקית שעמדה שם, לא יכולתי להיות חלק, לא הרגשתי שייכת. ולא בגלל שליבי אינו כואב את כאבם של ההורים שילדיהם אינם, להיפך הכאב עוד התעצם, אלא בגלל שהיום אני מבינה שהטקסים הללו לא מיועדים למשפחות שילדיהם נפלו, אלה לא צריכים טקסים. הטקסים הללו מיועדים לכל האחרים. גם אני הייתי שייכת פעם לכל האחרים. היום אני יודעת שבשבילי כל יום הוא יום הזיכרון. ולא במובן של יום עצוב שבו נשמעים שירי מלחמות ופרידה, אלא יום זיכרון במובן הפשוט של המילה שביום הזה ניזכרים. וגם ביום הזה כמו בימים אחרים אני רואה אמא עומדת ליד שער הגן כדי להוציא את הבן שלה , אני מסתכלת וניזכרת באורי שעמד עם הנעליים ביד ממהר לצאת מהגן. ואחר כך אני רואה חברת הובלות והרהיטים עטופים בצורה מסוימת, ואני ניזכרת בביקור שלי בלוס אנג'לס כשאורי הזמין אותי למקום עבודתו והראה לי איך הוא עוטף את הרהיטים. ככה זה כל יום, כל יום והזכרונות שלו. והאתר מלווה אותי ביום יום. ובמקום הכי בודד שלי, מקום שאני בטוחה שאף אחד לא יבין, מקום שאני בטוחה שאי אפשר להבין, קורה הבלתי אפשרי ופתאום אני מרגישה יד נוגעת, ועוד יד..... אני לא לבד. תודה לכולכם, תודה על החיים שאתם נותנים לאתר. באהבה שלי
חצות, יום קסום ומיוחד הגיע לסיומו, צריך להיות כדי להבין שזה אפשרי. שזה אפשרי להרגיש כל כך הרבה אהבה. את כל האהבה שאתה השארת לנו. אהבה שמתעצמת כל הזמן. אהבה מחבקת ומערסלת. ואני מתמסרת לאהבה ומתמלאת ממנה. תודה.
רק אתה...../ חבר
רק אתה מצליח לאחד את כולנו לימים נפלאים שכאלה אני לא רואה שום סיכוי להוציא כמה אנשים מסוימים שהיגיעו היום ( וכל הכבוד להם ) לצאת לטבע ולטייל ולהתאמץ ולהזיע .
מחשבות רצות לי בראש, מחשבות על תנועת החיים, איך הכל נע סביב התרוקנות התמלאות התרוקנות, התמלאות...יכולה לדמיין את הריקוד הזה איך הגוף ממלא את החללים הריקים ויוצר חללים ממלא ומתרוקן... איך העובר ממלא את רחם האם ובעת לידתו מרוקנו, איך החללים הפנימיים מתרוקנים ומתמלאים באור ובתוך כל ההרהורים אני מרגישה איך חסרונך מרוקן את הלב וממלא את הנשמה, מרוקן וממלא... ממלא באהבה גדולה שרק על ידי האהבה הזו כל נשמה מרגישה את הזולת כחלק בלתי נפרד מעצמה. תודה שאתה מלמד אותי את תנועת החיים וממלא אותי באהבה.
לא קל, אבל ../ ענת בר צבי
אורי יקר שלי פתאום לא הכי קל לי להתחבר, כי אני חשה את קשיי המעברים, ואת קוצר הנשימה , ואולי גם חנק רגעי, מבוכה ודכדוך, ואת האנרגיה שרוצה להיות במלואה, וכדרכי בקודש החיים אני חייבת למצוא משהו טוב, חיובי, זורם, מזיז ממקום למקום, [וגם מזין] ,לא מוותר... כי ככה רוצים בשבילנו משם ומכאן...ואני חושבת שאצבע האור מראה את השורש ע.ב.ר....עבר, עובר, יעבור, עברית, הזמן שמניע את קיומנו, וגם העובר שברחם נפשנו, כוח החיים והפוטנציאל לאפשרויות בלתי מוכרות, שמרגע הבשלתו לכדי לידה, מביא עמו אור חדש ובהיר - לא במקום, אלא אחר ובנוסף..... הנחמה הנצחית, ותודה שכך. באהבה ענת
אתמול בבערב חזרנו מאילת, מ-5 ימים מדהימים, אבל מכל ה-5 ימים האלה רציתי דווקא לספר לך על היום האחרון. ביום האחרון, אתמול, צללנו בריף הדולפינים, זאת הייתה הפעם הראשונה שאני צוללת עם בלונים ולא רק עם שנורקל. בהתחלה מאוד פחדתי והתרגשתי אבל כשלבשתי את החליפה, את הבלונים, את המסכה ונכנסתי למים הרגשתי מאוד בטוחה. המדריך החזיק לי את היד לאורך כל הדרך. באמצע הדרך הסתכלתי וחלמתי שזה אתה מחזיק לי את היד וצולל יחד איתי וכל הדולפינים באים מסביבנו, הם בטוח היו אוהבים אותך כי יש להם חיוך תמידי על הפנים, כמו שהיה לך. כשיצאתי ישבתי ואני בטוחה שהיית גאה בי כי אתה גם אהבת לצלול ותמיד שכנעת את כולם לצלול יחד איתך. בעקבות הצלילה החלטתי לעשות קורס צלילה ואני אעשה בקרוב מאוד ואני בטוחה שאת כל האומץ ואת כל הרצון שיש לי לעשות את זה, זה הכל בזכותך! אני אוהבת אותך כל כך וחושבת עליך בכל דקה אם זה בצלילה, או בכל דבר אחר.
לקריאה
סגור
