בימים האחרונים זה עולה, הצורך לכתוב לך, לספר לך, אני מתלבטת... מרגישה מלאה בך, אין לי מקום לשום דבר מבחוץ אני עושה מאמץ להמשיך, המאמץ מורגש בעורף, הגוף תפוס, בעיקר צד ימין. יש כל כך הרבה מה לספר.... לספר על השיחות עם חברים שלך ועל הסיפורים שעוד יש להם לספר על החתונה של ינק, ובקרוב על החתונה של יאיר על הריונות ולידות שמתקרבות, על הניצחון של הפועל תל-אביב בדרבי בזכות השחקן הברזילאי על הגלים הגבוהים שמזמינים לגלוש, ועל הגלשן שלך שעומד תלוי מתגעגע לגלים, על "שבוע האומנויות" שיערה מופיעה (הזמנתי ארבעה כרטיסים כאילו גם אתה צריך כרטיס) ועל ההחמצה שלי לא לראות את פניך הגאים או לשמוע את קריאות העידוד שלך כשיערה תופיע על הבמה. כן, החיים ממשיכים, דברים משתנים, חברים מתחתנים, יולדים, מסיימים לימודים, מוצאים עבודה, מחפשים את דרכם.... אתה שלא ישבת לרגע במנוחה, ו"תכננת לכבוש את העולם", (ואולי רק את סמינר הקיבוצים), מתבונן בכולנו... ואני אתך רוצה בעיקר להתבונן. אוהבת מאד אמא
הצמידות בין יום ההולדת של יערה ליום שבו נפגשים לכבודך, הוא מסר בשבילי שאתה שומר עליה על אחותך הקטנה, על הנסיכה שלך. מאריאל ד'ה אג'ודה התקשרת בפעם האחרונה לאחל לה מזל טוב. והיא נוצרת בליבה את קולך, ואת הברכה אני יודעת למרות שהיא לא אמרה לי.
יערה מתוקה. מזל טוב ליום ההולדת. כפי שאני תמיד מציינת כמה כוחות את נותנת לאחרים וגורמת להם להרגיש טוב עם עצמם . את מדהימה עם שלוב נהדר של רגש ויכולת חשיבה גבוהה כייף להיות איתך, לשוחח איתך ולהיות לידיך.אני אוהבת אותך בכל ליבי.מאורה והמשפחה.
היי נשמה שלי אני מצטערת שלא יכולתי להגיע ביום שישי, כל כך רציתי להגיע אבל דברים בלתי צפויים קרו לי, הבת שלי היתה מאוד חולה ולכן לא יכולתי להגיע, אבל אתה תמיד במחשבותי ובנשמתי.
יום אחרי, רוצה להגיד תודה, תודה ענקית. רוצה להגיד שלא ידע מי שאמר שהזמן מרפא הכול אבל למדתי משהו אחר על הזמן הוא מלמד אותי להרגיש אינטימיות גם עם הרבה אנשים הוא מלמד אותי להיות ולקבל. אך בעיקר הוא מלמד אותי לא לפחד, בנוכחות, במבט, באהבה, בחיבוק שלכם באין מילים ובמילים שלכם אתם מביאים לי את אורי ומזכירים לי כמה זה מיוחד להיות "אמא של אורי".
ולך אורי שאתה לא מפספס אף מפגש הפעם התעקשת להביא את הקולות מיציע הכדורגל קולות התיפוף וקריאות האדומים ואין אחד שלא שמע, ואין אחד שלא הבין. מתעקש כמו תמיד לא לוותר "החגיגה" לא תתקיים בלעדיך.
4 שנים עברו/ יערה אחות
נסיך שלי כבר 4 שנים עברו, אבל אני יושבת כאן עם אותו כאב, אותה הרגשה, אותה ידיעה שהשנים ימשיכו לעבור, לעבור בלעדיך... ואנחנו נצטרך להמשיך ליפול ולקום ליפול ולקום... היום שוב התאספנו מסביב לקבר שלך כרגיל עטפו אותו כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה אהבה וגעגועים. אבל אני לא יכלתי להתקרב, לא יכלתי להסתכל, רציתי רק לברוח משם כי אתה לא היית שם! אתה היית מאחורי כולנו- במגרש שם מאיפה שבאו הקריאות. והצלחתי לשמוע את הקול שלך מבין כל הקולות של האוהדים, והקולות הבוכים שלנו שמתפללים שתחזור...
חושבת עליך בכל רגע, מתגעגעת בכל שניה, ולא מפסיקה לאהוב אחותך- יערה
ארבע שנים חלפו וכאילו זה היה אתמול. החיסרון שלך למשפחה ולחברים נשאר כשהיה, החלל שהשארת נותר בעינו. העצב והקושי להאמין, ממשיך לתת אותותיו במבוגרים וצעירים כאחד, והדמעות עדיין זולגות. אך יחד עם זאת, ממשיכה להתקיים אותה עוצמה של אהבה דו-סיטרית, אל משפחתך וממנה, מכולם ולכולם. בזכותם, בזכותך. ולרגע היה נדמה כאילו גם אתה בסביבה, כשנשמעו קולות האוהדים במשחק הכדורגל. כאילו - מה כולם עושים כאן בלעדיך? כאילו התגעגעת וקפצת לביקור. וחבל שרק כאילו.
הילד הנצחי שאנחנו/ ענת בר צבי
אורי, ילד יקר שלנו, אתמול ראיתי סרט מדהים על סיפור חייה של ילדה יהודייה בת שמונה מבלגיה, אשר בזמן השואה חצתה ברגל מרחקי אינסוף - עד אוקראינה, בחפשה אחרי הוריה. סיפור בלתי הגיוני, שהרי כיצד יכלה לשרוד את הקור, והבדידות, והרעב והסכנות הרבות שנקרו בדרכה. ובכול זאת, היצירתיות, והטבעיות, והמשחקיות, וההליכה עם עצמה, עם האהבה הגדולה שלה כלפי מי שהיא - ללא כול דופי או ספק, ועם תחושות האהבה הגדולה שקבלה מהוריה, היקנו לה בהירות של ביטחון ואמונה,...של הגנה. וכשצעקה אל העולם ''אני רעבה'', מייד היקרה לה בורא עולם בטבעו- את מבוקשה, כשהיא, מצידה, מותירה את כול דלתות נפשה פתוחות אל הניתן. ילד יקר שלנו, אני יודעת שבהליכתך בעודך ילד, הותרת לנו מסר כואב וחשוב: אל תדאגו לילד שאני! שימרו על הילד שאתם. תום נפשו היא מקור חיותכם בעולם!
הימים שלפני, קשים לי במיוחד, מרגישה שאני מאבדת שליטה. אני עדין לומדת לחיות ביום יום, לומדת לחיות עם הפער שקיים בי בין עולמי הפנימי למציאות. לומדת לשלוט על המעברים בין הכאב הפנימי למציאות לומדת לשדר החוצה ש"הכול כרגיל" כדי לא להכביד על החברים והמשפחה. לומדת להיות חזקה ומתגברת. לומדת להשתייך. מעסיקה את עצמי, מתעקשת לא להשאר בחוץ. לומדת להמשיך גם כשהלב מכווץ מצער. ובתוך השיעורים האלה אני הכי צריכה שליטה, לא לאבד שליטה על החיים.
אתה יודע, ביום ההולדת שלך מוארת מהסיפורים ומאהבתם של חברייך הרבים נמצאת במעין חג שכולו לכבודך....
אך מה צריך להיות ביום הזה, "יום ההזכרה"? אני לא לא יודעת, שהרי כל יום בשבילי הוא יום ההזכרה. ואולי זה אפילו מכעיס אותי שאני צריכה לציית לחוקים חברתיים. כי בעצם אני לא מסכימה להנציח את היום שהגיע השוטר לביתנו, שלא מכיר אותך, לא מכיר אותנו והודיע שנהרגת, לא מסכימה להנציח את אותו היום שהכול השתנה... ועכשיו אני מבינה שאני כותבת לך כי אני צריכה חיבוק ענק ממך שירגיע את הכעס.
למשפחה ולחברים/ דורון לדרר
לכם, משפחה וחברים! לצערי לא אהיה באזכרה ולא אפגש שוב עם כולכם
הספר "ימי שלישי עם מורי" מתאר קשר יוצא דופן בין מורה לתלמידו, על רקע מחלתו של המורה והמוות הקרב. באחת השיחות בין שניהם אומר המורה "המוות מפסיק את החיים, לא את היחסים".
כנראה שכולכם מוכיחים זאת שימרו על החברות, על הקירבה והחום בין כולם.
ב 24 לחודש בבית הכנסת/ חבר
ביום חמישי ה 24 לחודש בבית הכנסת "סולם יעקב" רחוב מקלף 16 קרית בן גוריין בשעה 19:00 ניפגש במלאות 4 שנים למות יקרינו אורי פטאל לשם אזכרה לעילוי נשמתו
י"ח בשבט זה היום שבו אנו ניפגשים גם בבית-הקברות. (השנה י"ח בשבט הוא יום שישי ה-25 לינואר). אותו מפגש בבית-הקברות הוא חלק מתוך מפגש שהמשכו ו/או תחילתו בביתנו. מפגש מסוג אחר, שונה מהמפגשים שמתקיימים ביום ההולדת של אורי. אני לא יודעת להזמין למקום כזה. הנסוח קשה לי, המילים לא מצליחות להיכתב. ובכל זאת.... חשבנו, אלי עומר יערה ואני שהשעה 13:00 תהייה שעה נוחה גם לאלה שעסוקים בבוקר, סטודנטים ואנשים שעובדים ניפגש בשעה זו בכניסה לבית-הקברות.
אמנם היינו רחוקים, ופיספסנו את יום ההולדת האחרון של אורי אבל אורי תמיד היה איתנו... בליבנו, בחלומותינו, בנו... משפחת פטאל היקרה, אוהבים אתכם אתי ורועי.
לקריאה
סגור
