imagine/ אפרת מור
יום הזכרון בפתח והאוויר מתחיל להתמלא בהרגשה הכבדה הזאת, בכאב ובגעגועים. הקשבתי לשיר imagine באתר שמופיע באתר - הוא כל כך מתאים ליום הזה, כל כך פשוט לדמיין עולם כזה ובעת ובעונה אחת גם כל כך קשה. והנה עוד שיר - משלנו:
שיר לערב חג
מילים: תרצה אתר לחן: יעקב הולנדר
כבר ערב, האופק אדום ויגע, אתה בוודאי לא יודע, אתה בוודאי לא שומע, שהערב ערב חג.
כבר ערב, העיר אורותיה הדליקה, צמרות אשליה הסמיקה, כן, חג יש בעיר ואני כאן מחכה לצעדך.
עיר חמה ושוקקת ריבועי זהביה מדלקת ולפתע צמרותיה שמטה כי אתה לא איתה.
שוב ערב, סביב זיקוקים וירח שטים על העיר ושמיה, אולי רק אתה היודע מה קרה כאן ומתי...
כן, ערב שיכור משמחה ומבכי וכל נשמתי רק אליך לדעת שאלה חייך שעודך... שאולי...
עיר חמה ושוקקת...
כבר לילה, העיר נרדמה על בניה, בקרן ירח דומע תלוי על כלונס מתנועע, נהם רוח רחש חול.
כן, לילה, השקט עגול ורוגע, שלם ועמוק ויודע את כל הדברים , כי עיניה של העיר אומרות הכל.
והעיר השותקת לכבודך כוכביה מדלקת, איזה שקט איזו עיר עצובה.
זה לא היום שלך, ובכל זאת אני מתמסרת לכאב, משחררת, מתערסלת בזרועותיו, לא נלחמת להרחיקו להדחיקו, לא פוחדת ממנו, נותנת לו להיות, מסתכלת בו, נוגעת בו. הוא קיים בי כמוך לעד, בתוכי, חלק ממני ומתוך הכאב מרגישה כיצד צומחת החמלה, הסליחה, האהבה ואיתם אני לומדת לשאת את הכאב, לשאת את הגעגוע.
כאשר הגוף הרך מט לנפול והוא מגלה חרדתו מפני הקץ לנשמה, מצמיח עץ השגרה הנמוך שאבק אכלו עלים ירוקים פתאום. כי מריח האין יפריח הדור ונאה ובצמרתו צפור אחוזת קסם (זלדה)
הרבה אהבה/ יונה
סליחה על שמרשה לעצמי להוציא שורות מהקשרן: "...כאן בוכות העינים כבר שנים מעצמן כאן יודעות השפתיים לחייך לזמן... כאן עושים את הסבל בתוך סל השמחות כאן שותים את הצער בגביעי אהבה ....
כל כך הרבה דברים/ יערה
נסיך שלי, כל כך הרבה דברים יש לי לספר לך... לפני כמה ימים סיימתי את הבגרות במחול שכמו שכבר כתבו כאן חלק עיקרי מהבגרות היה עליך. "על חבל דק" ככה קראתי לריקוד, שם שמסמל את החבל הדק שיש בין החיים למוות והחבל הדק שמחבר ביננו, החיים, לבינך. כל פעם לפני שהתחלתי לרקוד, ששכבתי שם על הרצפה מצד אחד של החבל שבר כבר מתחילה לזוז בצד השני, חשבתי עליך... וכל תנועה וכל הריקוד באו כל כך מבפנים שזה גם הצליח לגעת ולעשות משהו לאנשים אחרים, קרובים יותר וקרובים פחות, כאלה שיודעים בערך וכאלה שהכל. בשבילי זה היה השיא לדעת שהצלחתי להעביר משהו לאנשים אחרים, שהצלחתי להפתח ושהצלחתי בפעם הראשונה לדבר עליך מול קהל גדול של אנשים ולאו דווקא במילים. ואתה מלמעלה נתת לי כל כך הרבה כוחות והריקוד מילא אותי שפתאום עכשיו אחרי שהכל נגמר יש תחושת רייקנות. אבל החיים ממשיכים... והכל קורה כל כך מהר, ומתחיל ונגמר. ומחר.. ליל הסדר שמזכיר לי כמו כל שנה את הליל סדר החלומי ההוא בארה"ב ששום ליל סדר לא ישתווה לו.
אתמול בחנות ששמה "כיופים" שמעתי את שמך מספר רב של פעמים. המוכר, בערך בגילך, שמו היה "אורי", ילד קטן שביקר בחנות עם אמו גם כן שמו היה "אורי", שני "אורי" במקום אחד תופסים את כל חלל החנות, תהיתי האם רק אני שמתי לב לכך? הקשבתי לצלילי השם שלך שנשמעו שוב ושוב, וחזרתי עליהם ללא קול, מרגש, כל זה קרה כרבע שעה אחרי שביקרתי אצלך. ידעתי, באת לנחם, להראות לי את האור שלרגע אבד לי, תודה.
יערה/ יונה
יערולי יקרה , תודה על שהבאת אלינו אותך ואת אורי בדרכך הנפלאה! את כל כך מוכשרת , הצלחת לרגש אותי מאוד . אני ממשיכה לראותך רוקדת ... הרבה אהבה יונה
"על חבל דק" זה השם שיערה בחרה לפרויקט הגמר שלה בריקוד. פרויקט שנעשה בהשראתך, בפתיחה לריקוד דברה יערה על אותו חבל דק שמתוח בין החיים למוות על הדיאלוג ועל החיבור ביניהם. שם היא מצאה את דרכה אליך באומץ ובפתיחות, בעבודה של חודשים רבים, שם היא דברה והתחברה איתך. היא בנתה ריקוד, על עבודה של שתיים, בחרה בבר, כבת זוג לריקוד. בחירה מעניינת של האדם והשם, ולא מקרית, אני מניחה. היא ידעה שבר מתאימה להביא אותך, בעוצמות וביופי שבה. והשם "בר" והפירושים הרבים שלו: איש, אנוש, פרא, טהור, חיצוניות..... והריקוד שתחילתו הפרדה בין עולמות. "חבל אדום" (הצבע שלך), מורכב מבדים בצבע אדום עז. חוצה את הבמה לשניים. ולאט לאט התקרבות לחבל נוגעים לא נוגעים, המגע וההתקרבות מרפים את החבל המתוח. והאדום העז הזה מקשר מחבק ועוטף, את יערה ואת בר את יערה ואותך, ונוצר השלם, עטוף באדום, ברית דם. וההתרגשות הגדולה שמטלטלת אותי, יכולה לקבל ביטוי רק כאן, כי מי יכול להבין את הדברים כמוך? אוהבת, אמא.
ליערה ושלי/ אורה כרמי
אחרי שקראתי מה שכתבתם נזכרתי בשיר של מיכל סנונית שחלק מהספר אני מכירה בעל פה והחלטתי לכתוב כמה מילים ממנו - נראה לי מאד מתאים. " הוסף כל שתחשק הדף חלק עליך רק לרשום את מה שבליבך כי הוא הכל או כלום הוא סך כל פעימות הלב של היותך"
חתונה/ יערה
נסיך שלי, אתמול הייתי בחתונה של אח של שיר. הסתכלתי על השמחה של כולם על ההתרגשות של כולם ובמיוחד שלה- כי אח שלה הגדול מתחתן. וכל כך רציתי להיות במקומה ולראות אותך שם, מתחת לחופה, מתחתן. ואני... אחותך הקטנה עומדת ממול ובוכה, אבל רק דמעות של שמחה.
אני אוהבת אותך ואין יום שאני לא חושבת עליך או נזכרת בך אתה מלווה אותי יום יום וכל פעם מחדש נותן לי את הכוח לצחוק ולשמוח.
כמה שאתה חסר/ אסף עופר
אורי היקר בחלומות הכי הכי שחורים שלי לא האמנתי שאני אצטרך לשבת ולרשום דברי הספד עלייך אהבתי אותך כמו אח הערצתי אותך ולעולם לא אשכח כמה עזרת לי ותמכת בי ,לב רחב כמו שלך לא רואים יותר כיום בעולמינו אני בטוח שעכשיו אתה נשמה טהורה מכוסה בהילה ענקית שמסמלת את טובך ואת גדולתך אתה בטח נימצא אי שם למעלה אני רוצה להאמין שאתה שם יושב ומחייך וצוחק ממש כמו שהיית איתנו . אורי עבר כבר שנה ו שולשה חודשיים מאז אותו יום שקיבלנו את בשורת האיוב שנלקחת מאיתנו תמיד אומרים שזמן מרפא את הכאב אני לא יודע כמה המישפט הזה נכון אך אני יודע בוודאות שלא משנה כמה זמן יעבור לעולם לא נשכחך ותמיד ניזכורך זאת ההבטחה שלי אלייך. אורי נוח על מישכבך לשלום ויהי זכרך ברוך אח יקר
לא עבר מספיק זמן/ חבר
אומרים שהזמן מרפא הכול . אך הכאב והגעגוע כל כך חזקים כול פעם שאני ניכנס לאתר יש בי עצבות עמוקה, כל כך מעצבן ומייאש שכך המצב הוא. לרוב שאני מיסתכל על התמונות הם מעלות בי חיוך וכאן אני ניכנס למסע בזמן וחוזר אחורה לתקופות טובות יותר אך לאחר מכן תמיד אני צולל במחשבות על מצב שבו הכול אחרת מהיום ,שלא קרה מה שקרה שהחיים ממשיכים כרגיל ואין יותר את הכאב ,והגעגוע אך מהר מאוד אני מתעורר למציאות הקיימת ואני אומר כניראה שלא עבר מספיק זמן ואני בספק אם בכלל זה נכון
געגועים/ דורון לדר
שליקה, אלי , יערה ועמר יקרים מזמן לא הוספתי דברים באתר. אני קוראת בו הלוך וחזור שבוע אחר שבוע, מרגישה, קצת מחוברת אליכם באמצעות זאת.
רציתי להביא שיר של יהודה עמיחי, אין כמוהו לבטא דברים שאיני יכולה.
הגעגועים הם הפרי, המעשים והדברים שבאמת קורים בעולם הם הפרחים שנובלים מהר ולא נשארים, הפרי נשאר קצת יותר ובו זרעים לגעגועים הבאים השורש נשאר באדמה.
תודה על החיבוק, תדה על המקום שיש לי כאן לשתף ולספר. אני זקוקה למקום הזה. נכון המילים דלות, הן לא מצליחות להביא את עוצמת הרגשות אבל משהו שם בתהליך החיפוש אחריהן אחרי המילים המתאימות, כאלה שלא יכאיבו מדי כאלה שמנסות להבין את הבלתי אפשרי מלמדות אותי לחיות עם האיזון שהופר. ובעיקר משאירות אותי אמא של אורי
לקריאה
סגור
